יצאתי לסיבוב בפרוייקט חדש בירושלים והדבר הראשון שנתקלתי בו היה גרפיטי על קיר שלמיטב הבנתי מחה על כך שחלק מהשילוט העירוני הוא בעברית בלבד ולא נהיר לדוברי הערבית בעיר. ואני חשבתי על הפעמים הרבות בהן אנחנו מדירים קבוצות שלמות מהמרחב הציבורי באופן שבו אנחנו מתכננים אותו. לפעמים אלה המוגבלים, לפעמים הקשישים, לפעמים אמהות ותמיד הומלסים (שהרשויות דואגות לעשות הכל כדי שתכנון יעלים אותם). כמה קל ליפול להבנת וקריאת המרחב דרך העיניים המאד פרטיות שלנו ושל כמותינו.. וכמה חשוב להיות מודעים לזה ולהכניס לתוך הפריים התכנוני שלנו מקסימום משתמשים אפשריים כדי לייצר עיר במיטבה, שכמו שאמרה ג'יין ג'ייקובס מלאה בזרים מעצם טיבעה.
